<h1>כל בו הלכ' אמה"ח ושליל סימן ק"ב</h1>
<h2>דף סח.</h2>
כל עובר שהוציא ראשו והחזירו, הרי הוא כילוד וצריך שחיטה, שאין שחיטת אמו מטהרתו. ואם לא כלו לו חדשיו, אין השחיטה מועלת בו, תם.
המושיט ידו למעי בהמה, וחתך מאחד מאבריה הפנימיים, והניחם בתוכה, ואחר כך שחטה, אותן החתיכות אסורות משום אבר מן החי. אבל אם חתך מן העובר שבתוכה ולא הוציאו, ואחר כך שחטה, חתיכות העובר או אבריו מותרין. ועובר שהוציא ידו או רגלו, אותו האבר אסור לעולם, ואין שחיטת אמו מכשירתו, ואפילו החזיר אותו אבר למעי אמו, ואם נולד הולד וחיה כמה שנים, אותו האבר אסור לעולם משום טריפה, ואין שחיטה מתירתו. פירוש אסור משום דכתיב ובשר בשרה טריפה לא תאכלו, ודרשו שכל שיצא חוץ למחיצתו קרי ליה בשדה, כמו שהשדה חוץ לחומת העיר. ויש חולקים על הר"מ במז"ל (ואומר) [ואומרים] שאם נולד קודם שנשחטה אמו, שנמצא שהוא טעון שחיטה בשביל עצמו, שחיטת עצמו מהנה להתיר הכל, אפילו אותו אבר. הוציא מקצת האבר ונשאר מקצתו בפנים, היוצא אסור ושבפנים מותר. ואם לא החזירו וחתכו, אפילו לאחר שחיטה, מקום החתך אסור, וצריך לחתוך מהנשאר מקום החתך, אבל [אם] החזירו, אין צריך לחתוך רק היוצא לחוץ בלבד, שמקום החתך מותר אחר שחיטה. ואם חתך האבר היוצא והוא בחוץ קודם שחיטה ואכלו, לוקה עליו משום אבר מן החי, אבל חתכו אחר שחיטה, אינו לוקה עליו, ואפילו מת העובר קודם שחיטה. ואם מתה הבהמה ואחר כך חתכו, האוכל לוקה עליו משום אבר מן החי.
<h2>דף סט.</h2>
נולד העובר שהוציא אבר אחד מבחוץ והרי היא נקבה, החלב שלה אסור כחלב טריפה שנתערב בחלב (טהור) [טהורה], שהרי החלב מכלל האברים כולם.
<h2>דף עג:</h2>
בשר המדולדל בבהמה ואבר המדולדל בה, ואינו יכול לחזור ולחיות, אף על פי שלא פירש אלא אחר שנשחטה, אסור ואין לוקין עליו. ואם (מתה) [נשחטה] הבהמה, רואין אותה כאילו נפל מחיים, ולוקין עליו משום אבר מן החי. ואם יכול לחזור ולחיות הבהמה, מותר.
<h2>דף עד.</h2>
השוחט בהמה מעוברת ומצא בה שליל בין חי בן מת, מותר באכילה, ואפילו השליא, ואם יצאת השליא מקצתה קודם שחיטה וקשורה בולד, מה שיצא הימנה אסור והשאר מותר. ואם אינה קשורה בולד, כולה אסורה, שמא הלך (לה ולד) [ולד שהיה בה, וולד] זה שהיה בבטן (והלכה) [הלכה] שליא שלו מכאבה. עובר חי, אפילו בן ט' חדשים גמורים, כל זמן שלא הפריס על גבי קרקע, כלומר שלא הלך על פרסותיו, שחיטת אמו מטהרתו, ואינו צריך שחיטה.
<h2>דף עד:</h2>
קרע בהמה או ששחט בהמה טריפה, ומצא בה בן ט' חי, צריך שחיטה להתירו, ואין שחיטת אמו מטהרתו. ואם לא כלו לו חדשיו, אף על פי שהוא חי במעי אמו טריפה, הרי זה אסור, שהוא כאבר אמו.
<h2>דף עו:</h2>
עצם שנשבר, והיה הבשר או (עור) [העור] חופין רוב עביו של נשבר ורוב היקיפו, מותר. ואם יצא העצם לחוץ, אסור, וכשישחוט הבהמה או העוף, יחתוך מקום השבר וישליך מקום השבר והשאר מותר, פירוש שהיה צריך לחתוך כל מה שרואה פני האויר במקום חיתוכו, ומשליכו עם האבר והשאר מותר. וכתב ה"ר יצחק ז"ל שאם בא לפנינו בהמה או עוף שכבר נשבר רגלה למעלה מן הארכובה ונתרפא, כמו שקורין דשנוא"ר בלע"ז, כשירה, (ובידו) [ובידוע] שלא יצא העצם לחוץ. כך נהג הר"מ ז"ל.
<h2>דף עז.</h2>
והבשר שעל השבר שהיה לקוי, כגון שהיה מרוצץ, או שנתאכל, או שהיה מתלקט ממקומות הרבה, או שניקב נקבים, או שנסדק, או שנקדר כמין טבעת, או שנגרר מלמעלה עד שלא נשאר על העצם אלא כקליפה, או שנתאכל העצם עד שנמצא שאינו נוגע בעצם, בכל אלו מורים לאסור. והאוכל מכל אלו מכין אותו מכת מרדות.
<h2>דף צג.</h2>
ונהגו איסור באבר שנתמעך או נדוך, כמו הביצים שמיעכן או ניתקן בכיס שלהן, לפי שדומין לאבר מן החי.
<h2>דף קב.</h2>
אבר שנחתך מן החי, אסור. ואיסורו נוהג בבהמה וחיה ועוף הטהורים, אבל לא הטמאים. ואחד אבר שיש בו עצם, ואחד אבר שאין בו רק בשר, חייב עליו משום אבר מן החי, אלא שהאבר שאין בו עצם, בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו, אסור משום אבר מן החי. והאבר שיש בו עצם, אינו חייב עליו משום אבר מן החי עד שיפרוש כברייתו בשר וגידין ועצמות, אבל פירש מן החי הבשר בלבד, חייב עליו משום טריפה, כמו שכתבנו, ולא משום אבר מן החי. ואבר מן החי, אינו חייב [אלא בכזית]. וכל זמן שהאבר עומד כברייתו, העצמות והגידין מצטרפין לכשיעור, אבל הפריד העצמות הגידין והבשר זה מזה, שוב אין מצטרפין, וצריך שיהיה בבשר לבד כזית. וכל זמן שאכל מן הבשר כזית חייב. ואפילו אכל מעט חייב. ואפילו אכל מעט מעט. וכן אם אכל האבר כברייתו ויש בו כזית, אפילו נחלק בפיו קודם שבלעו חייב. תלש אבר מן החי, ונטרפה הבהמה בנטילתו, ואכלו, לוקה שתים, משום טריפה ומשום אבר מן החי. והתולש חלב מן הבהמה בחייה ואכלו לוקה שתים, משום חלב ומשום אבר מן החי. תלש חלב הטריפה בחייה ואכלו לוקה ג'.
